אני מודה

מאת מר שפן


*


אני מודה. קנאתי נורא בחצר של אולת.

אני יודע שזה לא בסדר, אבל לא הצלחתי לשלוט בעצמי. בכל פעם שנפגשנו, הקנאה כרסמה לי בלב. עד שלא יכולתי יותר. ואז התחלתי עם האבנים.


לא התכוונתי לפגוע בה. בחיי. לא רציתי להרוס את החצר שלה ולרמוס את כל הטוב שהיה שם. אני נשבע. עניין אותי רק דבר אחד - שתהייה לי חצר יפה ומטופחת כמו שלה.


כשהכל התחיל, החצר שלי היתה מוזנחת לגמרי ומלאה באבנים. ידעתי שדבר ראשון אני חייב לפנות את האבנים. אז זה מה שעשיתי. תפסתי אבן וזרקתי אותה מחוץ לחצר שלי. ועוד אבן. ועוד אחת. עד שהאדמה היתה נקייה ומוכנה לחרישה, זריעה, שתילה וטיפוח.


רק עכשיו אני מבין שהייתי צריך לחשוב לאן אני זורק את האבנים שלי, על מי הן נופלות והאם הן פוגעות במישהו.


מסכנה אולת. חטפה את כל האבנים שלי על הפרחים שלה. את כל הגן שלה הרסתי. באסה.

לא פלא שהיא שבורה לגמרי.

אם רק הייתי שם לב מה קורה סביבי, הכל היה נראה אחרת.


היא כזו חמודה, התרנגולת הזו. היינו כאלה חברים טובים. ואני הרסתי הכל במו ידיי.


אז עכשיו יש לי חצר אחורית מטופחת וגן לתפארת, אבל מסביבו יש חומה. והפסדתי את החברה הכי טובה שהיתה לי.


אוף


---


לקריאת הסיפור של אולת ומר שפן - לחצו כאן

לקריאת הסליחות של מר שפן - לחצו כאן


צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול