אוֹלֶת קוּנְצצִ'יקֵן

לעומק דמותה של מר שפן הארנב

​

מר שפן הארנב הוא סמל לדמות אנושית רווחת – חיצונית מתוקה, מבויתת, נראית חמודה ובלתי מזיקה, אך מבפנים שוכנת אנרגיה של קנאה, פחד והדחקה. עצם השם – מר שפן – כבר מרמז על בלבול זהות, ארנב שמתנהג כשפן. הוא לא באמת יודע מי הוא, והוא מתנהל בהתאם לדימוי ולא למהות.

​

מר שפן הארנב חי בבית עם חצר יבשה ומלאה באבנים, מצב רגשי ונפשי המשקף חוסר עיבוד פנימי, חסימה. במקום להפנות מבטו פנימה, לחקור את מקור היובש הוא מתבונן החוצה. הוא מתמקד בפריחתה של אולת ובמקום לשמוח בפריחתה ולקבל השראה, הוא מתמלא קנאה.

​

כשהוא משליך את אבניו לחצרה של אולת – הוא משליך עליה את כאבו הלא מעובד. זהו מעשה אנושי מאד, להפוך את הסביבה לאשמה בכאב שלנו, במקום לקחת עליו אחריות. הוא אינו מודע לכך שהאבנים הן שלו – תוצר של בחירות, אמונות, פחדים.

​

אולת בונה מהאבנים חומה. מר שפן הארנב, בלי להתכוון, סייע לה להציב גבול. מעשה הקנאה שלו הוליד לה תובנה, לא כל אחד ראוי להיכנס אל תוך החצר האחורית – אל תוך הלב. גם מהכאב שהוא יצר, היא צמחה.

​

מר שפן הארנב הוא דמות של תודעה שבוחרת בפחד במקום באהבה, בפיצול במקום באינטגרציה, בצמצום במקום בשגשוג. הוא מעדיף לצפות, לקנא, לקפוא – ולא לנוע. הוא חי בחוסר נוכחות, בלי אומץ להיכנס לסיפור שלו עצמו.

​

מר שפן הארנב מייצג את החלק בתוכנו שמתקשה לשאת אור של אחרים, כי שכח שהוא יכול להדליק אור משל עצמו. הוא מראה מה קורה כשאדם לא עובר תהליך פנימי, אלא מגיב באוטומטים – של פחד, של קנאה, של הכחשה. דמותו קוראת לנו לשאול: מה עושים עם האבנים שלנו – זורקים, או בונים?