אוֹלֶת קוּנְצצִ'יקֵן

לעומק דמותה של מדגולת

​

🐔 מדגולת – דמות האם הקוסמית, מקור החיים והפרידה מהם

​

מדגולת מייצגת את האם הראשונית, את המקור שממנו נובעים החיים, אך כמו אמהות רבות, היא הופכת לשקופה כשהילדים גדלים. היא שם – מזינה, מגוננת, שומרת – אך לא תמיד נשמעת. אוֹלֶת עסוקה בעצמה, וזה טבעי: זהו שלב ההתבגרות, ההיפרדות, גיבוש הזהות. בדיוק ברגע הזה, שבו אוֹלֶת בונה את עצמה, האם מתחילה להתפוגג.

​

המחלה של מדגולת היא אינה רק גופנית, אלא גם רוחנית. זהו תהליך שבו הנשמה שלה מתחילה להתכנס, לעזוב את קליפת הגוף. היא נחלשת לא בגלל שהיא פחותה – אלא בגלל שהיא מתעלה. הצהוב, נשירת הנוצות – הם דימויים עדינים לפירוק הקיום הפיזי, חזרה אל המקור, אל האור.

​

מדגולת לא נאבקת. אין דרמה. היא לא צועקת, לא מאשימה, לא נלחמת. היא נפרדת מהחיים בשקט, כמו מי שמבינה שהמוות הוא לא סוף אלא חזרה הביתה. זהו אקט של חוכמה עמוקה – כמו נזירה בודהיסטית או נביא עברי – היא נושרת מהעולם בעדינות. מותה הוא שיעור.

​

אוֹלֶת, כמו כל ילד, מאמינה שאמא תחיה לנצח. היא לא מסוגלת לשמוע, כי הפחד גדול מדי. רק בדיעבד היא תבין: שהפסידה רגעים יקרים, שלא ראתה את האמת כשהייתה מולה. זהו שורש הכאב, אבל גם התחלה של שינוי פנימי עמוק – הפיכת אוֹלֶת מ"צעירה שובבה" ל"ישות שמבינה את סופיות החיים".

​

המוות של מדגולת הוא הנקודה הארכימדית של הסדרה. לא במקרה הסיפור הזה נכתב אחרון – הוא האחרון מבחינת הזמן, אך הראשון מבחינת ההבנה. כל הסיפורים שקדמו לו הם בעצם מסע בעקבות השבר, המסע שהחל לאחר שהלב נסדק.

​

מדגולת היא יותר מאמא. היא היקום המוליד והנפרד, החסד השקט של מי שצומחת ונעלמת, ומניחה לאחרים להתפתח בלעדיה. היא דמות של חוכמה אילמת, פרידה רכה, ואהבה שאין לה צורך להיקרא בשם. מותה הוא שבר וכאב עצום, אך מסמן נקודת מעבר, מתנה של גדילה לאולת, שמתחילה להבין.