אוֹלֶת קוּנְצצִ'יקֵן

לעומק דמותה של ציפור הקרח האגדית

​

ציפור הקרח האגדית מגלמת את היסוד הגבוה של הכוונה האלוהית, את קול הנשמה, או את התודעה הגבוהה שמובילה אותנו בדיוק כאשר הדרך נראית חסומה או ריקה. במובן מסוים, היא מבטאת את היכולת הפנימית להתמצאות גם כשהכול בחוץ נראה חלק, אחיד ובלתי מובן. ערבות השלג מייצגות את מצבי החיים שבהם אין אחיזה – אין רמזים, אין הכוונה חיצונית, והכול נראה ריק וחסר תכלית. אלה הם רגעים של ריק קיומי, של אובדן דרך, של שאלה "לאן עכשיו?"

​

דווקא שם, הציפור מופיעה – שליחה – ישות מחוץ למערכת הרגילה, בעלת חכמה פנימית שקטה. היא לא נלחצת מהאין. היא מכירה את הדממה. היא חיה בשלום עם הלא נודע. זהו רמז לכך שהיא באה מהעולמות העליונים, מהחלק של האדם שמחובר לאינסוף, מהנשמה שמזהה את הדרך גם כאשר היא אינה נראית לעין.

​

העובדה שהיא יודעת את הדרך לארמון הקרח מסמלת את החיבור שלה לסוד, ליופי שקפוא ומוסתר, לחכמה שמתגלה רק כשי אומץ ללכת אל הקצה. היא מדריכה את אוֹלֶת, הגיבורה, במסע של גילוי – לא רק חיצוני, אלא גילוי של הפנימיות הגבוהה, של הנסיכה בינה – שהיא עצמה סמל להבנה עמוקה, תבונה נשית, החוכמה הנסתרת שמחכה להיגלות רק בפני מי שמוכן ללכת את כל הדרך אל תוך הלא ידוע.

​

במובן הקבלי, הציפור עשויה לייצג את ה"בת קול" – קול הדק, הדממה הדוברת, ההנחיה שמגיעה ברגעים של דממה פנימית. רק כשאין גירויים חיצוניים, כשהאדם מוכן להיות לבד עם עצמו הקול הזה יכול להישמע.

​

בסיכומו של דבר, ציפור הקרח האגדית היא דמות של השגחה עדינה, ידיעה פנימית, נשמה מדריכה, שליחה רוחנית, שמעזה לעוף מעל השטח הלבן – ולזהות בו דרך. היא מלמדת אותנו שגם כשאין שביל – יש כיוון. שגם בקפיאה לכאורה יש תכלית וחיים. ושיש הדרכה – אם רק נאפשר לה לבוא.